התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית השתרעה במחצית השנייה של המאה ה-18 ונמשכה עד תחילת המאה ה-19. על אף שבמונח "מוזיקה קלאסית" משתמשים רוב הזמן כדי לתאר את כל המוזיקה המשתייכת למסורת זו, לעיתים משמעותו מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית. מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה.

על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעיתים "מוזיקת רוקוקו". עם מלחיני התקופה הקלאסית נמנים מוציו קלמנטי וקרל פיליפ עמנואל באך, והמפורסמים ביותר הם פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, כשהאחרון הלחין במעבר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.

המאה ה-18 מאופיינת בחוסר אחידות סגנוני: בחלקה הראשון הבארוק עוד בשיאו, בחלקה השני פורחת כבר הקלאסיקה. המעבר בין שתי התקופות אינו מוגדר ואינו חד משמעי. בנוסף, לשנות המעבר הללו יש כמה שמות:

• הסגנון הסנטימנטלי - מוצאו בצפון גרמניה, סביב שנת 1750 והוא משתקף בעיקר ביצירותיו של קארל פיליפ עמנואל באך לכלי מקלדת.
• הסגנון הגאלאנטי - שם נוסף לסגנון הסנטימטלי, תוך הוספת הניגוד למוזיקת הבארוק על ידי החלפת המבנים הקונטרפונקטיים הסבוכים במלודיות עממיות ונושאים כפריים פשוטים.
• הרוקוקו - מתאר את פרק הזמן המחבר את השלב המאוחר של הבארוק עם תחילת התקופה הקלאסית. מ-1720 ועד 1770.
• הסער והדחף - יצירות המאופינות בסולמות מינוריים, ניגודים דינמיים חריפים, סינקופות, מרווחים גדולים ותנועה סוערת.

כל המונחים הללו מתארים תקופה עשירה וסבוכה בה התחלף הסגנון המוזיקלי: מפוליפוניה אל ההומופוניה ואפקטים רגשיים ומלודיים. בתקופה זו גם התפתחו כלי הנגינה ואיתם האפשרויות הטכניות ואפשרויות ההבעה, התזמורת התעצבה והיצירות החלו להיבנות לפי חוקים ברורים. המרכזים המוזיקליים הישנים וערי האופרות באיטליה (מילאנו, ונציה, רומא) ולונדון הפכו למשניים בחשיבותם, לעומת עלייתן של מנהיים (אסכולת מנהיים) ווינה (האסכולה הווינאית הראשונה).

באמצע המאה ה-18 אירופה החלה לאמץ סגנון חדש, שהתבטא בארכיטקטורה, בספרות ובאמנות בכלל - הקלאסיציזם. התרבות החדשה עדיין שמרה על קשר הדוק עם תרבות החצר האירופאית, על רשמיותה ומתן הדגש על סדר והיררכיה, אך גם הולידה סגנון חדש ונקי יותר, עם העדפה לחלוקה ברורה, ולפשטות על פני מורכבות.

הפשטות המבנית הזו חלחלה גם אל תוך המוזיקה, ועוררה מעבר מהפוליפוניה המורכבת של תקופת הבארוק למבנה היררכי, בו ישנה מנגינה הנישאת על ידי הרמוניה כפופה לה - שילוב הנקרא הומופוניה. נגינת אקורדים כליווי הפכה לנפוצה ביותר, ועשתה את הטונאליות לקלה יותר למאזין.

שינויים פוליטיים וכלכליים היו חלק מהגורמים לשינוי הסגנון באירופה. במאה ה-18, האצולה הפכה לפטרונית העיקרית של המוזיקה. בנוסף האופרה הקומית הפכה לחביבת הציבור. שינויים אלה הובילו לתמורה בדרך בה המוזיקה בוצעה - ובעיקר מעבר לקבוצות כלים סטנדרטיות. בניגוד לתקופה הבארוק, בה ניתן היה לצרף כלים נוספים לקו התחתון בחופשיות, בתקופה הקלאסית בחירת הכלים ופרישת התפקידים היו בפירוש בידי המלחין.

הפיכת האצולה לפטרונית המוזיקה, השפיעה גם על מלאי הנגנים וכישוריהם. בעוד שמלחין מתקופת הבארוק יכול היה להסתמך על הכישורים המוזיקליים של עיר שלמה, למלחין קלאסי, שצריך לעלות קונצרט בבקתת ציד של האצולה, ישנם משאבים מוזיקליים מצומצמים יותר. על כן, ניתן להבחין כי התפקידים ביצירות מהתקופה הקלאסית קלים יותר לביצוע כשהמשאבים שעמדו בפני המלחין היו מוגבלים; אך לעיתים, כשנגן וירטואוזי היה בסביבה, ניתן למצוא ביצירות תפקיד מסוים מדהים ברמתו. גורם נוסף לכתיבת תפקידים פשוטים יחסית הוא הרצון העז של הציבור למוזיקה חדשה כל העת (דרישה שנראתה גם בתקופת הבארוק). משמעות הדבר הייתה שלמלחין לא היה זמן רב לחזרות לפני הקונצרט, ולכן היה צריך להתאים את עצמו וכתיבתו.

מכיוון שבתקופה הקלאסית זנחו את המרקם הפוליפוני של הבארוק, והכתיבה השתמשה בקול אחד עם ליווי, המלחין שם דגש על סימני הדינמיקה והביצוע. הפשטתו של המרקם הפכה את הפרטים הקטנים בביצוע לחשובים. מאותה סיבה הוכנסו ליצירות פתיחות מעניינות ומקצבים אופייניים - מארש הלוויה והמינואט.

בנוסף, בתקופה הקלאסית חלה התרחקות מההרגל הבארוקי להקדיש את היצירה, או כל אחד מהפרקים בה, לתיאור רגש אחד בלבד. במקום זאת, האופנה הייתה ליצור ניגוד בין החלקים והפרקים ביצירה, שהושג במגוון טכניקות: מעבר ממינור למז'ור; מקצביות לקצב אטי יותר, שירתי; ובעיקר מעבר לאזורים שונים בהרמוניה. קטעי מעבר הפכו לחשובים יותר ויותר, כשהמלחינים החלו להקדיש יותר תשומת לב לקטעים אלה, הדגישו אותם, ואף בנו את המתח בציפיית שווא רק כדי להוביל את היצירה דרך קטע מעבר לכיוון חדש, במקום להגיע לפתרון המיוחל.

בניגוד לתקופות אחרות במוזיקה, הקלסיציזם לא ניסה לשבור מוסכמות מוזיקליות. ייחודו בבהירות יצירותיו ובשכלול אמצעים מוזיקליים קודמים, תוך שימוש חסכני בהם. הסוגות העיקריות של המוזיקה הקלאסית הם צורת-הסונאטה, התמות והווריאציות, המינואט והטריו וכן הרונדו.

ערך מורחב – סימפוניה

הסימפוניה שהיא פרי המצאת הברוק, הגיעה לידי שכלול בתקופה הקלאסית. בעוד שעד אז, הסימפוניה שימשה כאוברטורה לאופרה בשלושה פרקים, בתקופה הקלאסית היא הפכה לסגנון בפני עצמו, המבוצע במסגרת קונצרטנטית. לא רק שהתעצמו שלושת פרקי הסימפוניה המקוריים – הקצרים והמשולבים זה בזה לכתחילה. אלא שהם עתה הפכו לעצמאיים והוסף להם פרק רביעי. כמו כן, גדל ורב בה השימוש בכלים – כגון חלילים, אבוב, בסון, קלרינט, חצוצרות וצ'ימבלו, אשר בהם נעשה שימוש בעבר, בידי באך והיידן .

בצורתה המגובשת במאה ה-18, מכילה הסימפוניה ארבעה פרקים:

• הפרק ראשון: למעשה קובע את אופייה של הסימפוניה כולה. הוא כתוב בצורת סונאטה, ולעיתים קרובות נלווה אליו מבוא איטי.
• פרק שני: איטי ולירי. בצורתו הוא חופשי יותר, והמחבר רשאי להשתמש בצורת הסונאטה או ללא פיתוח. עם נושא ווריאציות.
• פרק שלישי: לרוב, זהו ריקוד. מהסוויטה "הושאל" לכאן המינואט. בטהובן היה הראשון שהחליף את המינואט בסקרצו, שהחל את דרכו כמינואט מהיר והפך לז'אנר עצמאי.
• פרק רביעי (ואחרון): מהיר ואופיו לרוב קל ומשעשע. גם כאן המלחין לא מוגבל והוא יכול לשוות לפרקו זה צורת סונאטה או וריאציות. על כל פנים, הצורה הנפוצה ביותר היא צורת רונדו-סונאטה, שהיא תת-סוג של צורת הסונאטה הרגילה; הנושא הראשון בדרך כלל קצר, סימטרי וריקודי, והוא חוזר שוב לפני הפיתוח כך שמתקבל מבנה המזכיר את מבנה הרונדו. עד סוף התקופה הקלאסית היה הפרק האחרון על פי רוב הקצר והקליל ביותר (סימפוניית "יופיטר" של מוצרט היא אחד מיוצאי-הדופן המוכרים): כבר בסימפוניה הראשונה של בטהובן מורגשת הנטייה להעביר את מרכז הכובד אל הפרק האחרון, והרצון לתת לו פתרון לבעיות והרעיונות שהתעוררו בפרקים הקודמים.

סגנון הסימפונה החל בווינה, והתפשט בכל הבמות המוזיקליות הרציניות - לרבות בחצר מנהיים. בחצר זאת פעלו מלחינים בני משפחת שטאמיץ, אשר הכניסו בסימפוניה מודולציות ומעברי טונאליות המכונות בשם 'טילי מנהיים'. מלחינים אלו הגבירו את הניגודים בין הצלילים הרכים לצלילים החזקים, ולמעשה המציאו את הקרשנדו והדקרשנדו.

מוצארט התרשם מאוד מהמוזיקה שהוא שמע במנהיים, וכן מצליל הקשת הראשון בסימפוניות הפריסאיות – ואלו באים לידי ביטוי בסימפוניה מס' 31 של מוצרט', ברה מז'ור. למרות הפורמליות של התקופה הקלאסית, אצל מוצארט קשה שלא להתרשם מהסבל המובע בסימפוניה מ' 40 או מהשלווה הטמונה בסימפוניה מס' 41 המכונה 'יופיטר'.

הסגנון הקלסי הגיע לשיאו בשש הסימפוניות האחרונות של מוצרט, ובתריסר הסימפוניות האחרונות של היידן. תשע הסימפוניות של בטהובן והסימפוניות של שוברט (הסימפוניה השמינית הבלתי גמורה, והסימפוניה הגדולה ב-אוט מג'ור) אמנם שייכות לתקופה הקלאסית, אבל הן מבשרות כבר את התקופה הרומנטית.

ניתן לומר בביטחון שתקופות מוזיקליות לא נעלמות בבת אחת. מאפייניהן מוחלפים בהדרגה, עד אשר הסגנון הייחודי להן נראה מיושן. הסגנון הקלאסי לא מת באחת, אלא השתנה תחת משקל הנסיבות.

כבר אצל מוצרט וקלמנטי ניתן להבחין בצעדים ראשונים לקראת שימוש אחר בהרמוניה, שינויים שהמשיכו בעבודתו של בטהובן, והגיעו לשיא בעבודתו של פרנץ שוברט. שוברט, ומלחינים כמו ג'ון פילד, קארל מריה פון ובר ופליקס מנדלסון בצעירותו נמנו על "הרומנטיים הקלאסיים". קבוצה זו של מלחינים הושפעה מהסגנון הקלאסי ומהמלחינים הקלאסיים, עובדה הניכרת במבנים בהם השתמשו בעבודתם. זאת ועוד, הכלים שעמדו לרשותם כשהלחינו, הן מבחינת מגוון והן מבחינת מספרם, היו אותם כלים שעמדו לרשות המלחינים הקלאסיים.

עם זאת, הכוחות שהביאו לקיצו של הסגנון הקלאסי כבר הופיעו ביצירותיהם של המלחינים האלו. הכוח המניע שמוזכר לרוב הוא החדשנות ההרמונית, כפי שהוזכר, אך גם הנטייה לכתיבה עם ליווי רציף ואחיד קצבית היא מרכיב חשוב. הסונטה לאור ירח של בטהובן, בה שינויים במבנה הקצבי יוצרים את מרב הדרמה, בעוד שהמנגינה פשוט מרחפת לה ממעל, שימשה מודל והשראה לאינספור יצירות רומנטיות. עם הזמן ידיעה טובה יותר של יצירות העבר, רמתם העולה של המבצעים, המגוון ההולך וגדל של הכלים, התרחבותן של אגודות הקונצרטים, ועלייתו של הפסנתר תרמו למעבר הסופי לתקופה הרומנטית.

מתיחת קו ברור בין שתי התקופות היא בלתי אפשרית. חלקים ביצירתו של מוצרט בלתי ניתנים להבחנה בסגנונם ממוזיקה שנכתבה שמונים שנה לאחר מכן, ויצירות בסגנון הקלאסי המשיכו להיכתב עד למאה ה-20. אפילו לפני מותו של בטהובן היו מלחינים שהגדירו עצמם רומנטיים, והשתמשו בכרומטיות, למשל, יותר ויותר בראוותנות.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל מוזיקה קלאסית

מדיה וקבצים בנושא התקופה הקלאסית בוויקישיתוף

מוזיקת בארוֹק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק; בין השנים 1600 ו-1750 לערך. על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית, תקופת הבארוק נמצאת אחרי תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית.

ליצירות שנכתבו בתקופת הבארוק מקום מכובד בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, והן מבוצעות עד היום.

סגנון הברוק מתאפיין ביצירתיותו ובחירותו הסגנונית. בין המלחינים של תקופת הברוק נמנים מונטוורדי, שיץ, קופרן, שרפנטייה, קריסימי, אלגרי, לולי, פכלבל, פרסל, קורלי, טלמן, ראמו, סקרלטי, ארן – אבל המלחינים שנחשבים למייצגי הבארוק הם באך, ויוואלדי, והנדל.

תחת השם "בארוק" נכללים סגנונות רבים של מוזיקה, שמקורם מאזורים רבים באירופה ושנכתבו במהלך תקופה של כ-150 שנה. החלת המונח בארוק על מוזיקה החלה רק בתחילת המאה העשרים, ועד שנות השישים הייתה מחלוקת בעניין הכללתם של סגנונות מגוונים כשל באך, דומניקו סקרלטי ויאקופו פרי, אך כיום המונח התקבל ונכנס לשימוש נרחב.

תקופת הבארוק מחולקת לשלוש תת-תקופות: הבארוק המוקדם, הבארוק התיכון והבארוק המאוחר. רוב היצירות הנחשבות כיום כ"בארוקיות" נכתבו בתקופת הבארוק המאוחר.

במאה ה-17 חלה מעין מהפכה במוזיקה. אמנם גם במוזיקת הבארוק וגם במוזיקת הרנסאנס נעשה שימוש נרחב בפוליפוניה ובקונטרפונקט, אך אם בתקופת הרנסאנס ההרמוניה הייתה תוצר לוואי של הפוליפוניה, בתקופת הבארוק המבנה ההרמוני נעשה חשוב, וכן ניתן משנה חשיבות לטכניקה. כמו כן, בתקופת הבארוק הושם יתר דגש על הקולות השונים; וניתן משקל יתר לקול העליון ולקול הבס – הבחנה שבאופן כללי לא קיימת במוזיקת הרנסאנס, בה לקולות השונים ניתן משקל שווה. במוזיקת הבארוק ניתן לרגש מקום חשוב יותר (היווצרות תורת האפקטים) ויצירות רבות שאפו לתאר רגש מסוים על גווניו. לעיתים קרובות, מוזיקת הבארוק נכתבה לנגנים וירטואוזים, ובאופן כללי היא קשה יותר לביצוע מאשר מוזיקת הרנסאנס. שינוי נוסף שחל בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק הוא עלייתם של הקטעים האינסטרומנטליים, וירידתו של סגנון הא-קפלה של שירה ללא ליווי כלי. קישוט נרחב של היצירה הוא מאפיין חדש נוסף שנכנס למוזיקת הבארוק. לעיתים קרובות הקישוט אולתר על ידי הנגן.

חלק נכבד מיצירות הבארוק חוברו למען הכנסייה. בדרך כלל מוזיקה כנסייתית הייתה מורכבת ממקהלה וכלי מלווה; בעוד שיצירות חילוניות נוגנו על ידי הרכב של כ-4 נגנים: באסו קונטינואו, פורטה-פיאנו, כינור וכלי נשיפה. בתחום המוזיקה הכנסייתית, חשיבותן של המיסה והמוטט ירדה מעט, אך הקנטטה תפסה מקום נכבד בעבודותיהם של באך ומלחינים פרוטסטנטים אחרים.

מלחיני תקופת הבארוק כתבו במגוון רחב של סוגות:

האופרה, שהחלה להתפתח בתקופת הרנסאנס, הפכה לצורה חשובה בבארוק.

קונצ'רטו (רבים: קונצ'רטי) הוא ז'אנר מוזיקלי שתחילתו בתקופת הבארוק. הקונצ'רטו הוא יצירה לכלי סולו, או כמה כלי סולו, ותזמורת. ב-"קונצ'רטו" מתקיים דו-שיח בין הסולן לבין הטוטי (תזמורת). בעוד המלחינים האיטלקים בבארוק וגם באך כתבו לרוב קונצ'רטו לכלי סולו ולתזמורת במבנה של שלושה פרקים (מהיר-איטי-מהיר), העדיף הנדל את המבנה בעל ארבעת הפרקים (איטי-מהיר-איטי-מהיר). בין המפורסמים שבקונצ'רטי נמנים 'הקונצ'רטי הברנדנבורגיים' של באך.

קונצ'רטו גרוסו מורכב משתי חטיבות — האחת, תזמורת כלי קשת (כינור ראשון ושני, ויולה ובאסו קונטינואו) המכונה גם ripieno (באיטלקית, מילוי), והשנייה, הרכב של שני כנרים ובאסו קונטינואו המכונה גם concertino (חטיבה זו זהה להרכב המנגן בטריו סונאטה). שתי החטיבות משמיעות שיח־נגינתן לסירוגין או גם ביחד. קורלי והנדל הם מהמלחינים שעשו שימוש בסוגה זו.

הקנטטה היא יצירה קולית לקולות סולו או למקהלה המלווה בתזמורת או בכלי בודד או מספר כלים. באך ערך את כל הקנטטות שלו עבור הכנסייה, בעוד שהנדל וסקרלטי יצרו קנטטות חולין.

האורטוריה היא יצירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. המשותף לאופרה ולאורטוריה הם אריות סולו, רצ'יטטיבים, מקהלות והרכבים ווקאליים. העלילה היא דרמטית, אך בניגוד לאופרה, האורטוריה אינה מציגה את העלילה אלא "מספרת" עליה, כמרומז משמה. באורטוריה, בניגוד לאופרה, אין תפאורות ותלבושות, ובמקרים מסוימים ישנה תפאורה מינימלית ומרומזת ותלבושות, שתפקידן למקם את המבצעים ולהשרות את רוח התקופה על הצופים. המשחק גם הוא מינימלי ומרומז בלבד, בין הסולנים בלבד, והמקהלה ניצבת מאחור ואינה לוקחת חלק בעלילה פרט לשירה. בניגוד לאופרות, שהיו מבוססות על עלילות גיבורים, מיתוסים שונים, ענייני אהבים, תככים ומאבקי כוח, האורטוריות המוקדמות התבססו על סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה. עלילותיהן של האורטוריות נכתבו כך שיתאימו לביצוע כנסייתי בחגים הנוצריים. בין האורטוריות המפורסמות ביותר כלולה 'משיח' מאת הנדל.

סונאטות נכתבו לכלי מקלדת, לכינור או לכלי נשיפה (סולו או בליווי כלי מקלדת), ולקבוצות כלים. באך חיבר את הסונטות המפורסמות שלו לכינור.

הסוויטה היא סדרת ריקודים, לעיתים קרובות לאחר אוברטורה (פתיחה). פעמים רבות נקראת הסוויטה בשמות אחרים, בעיקר בתקופת הבארוק: פרטיטה, פנטזיה ואחרים. אחד המאפיינים הבולטים בסוויטות רבות (אם כי בשום אופן לא בכולן) הוא חילופים בין פרקים מהירים ואטיים לסירוגין. בדרך כלל כל המחולות בסוויטה כתובים באותו סולם, עם חריגות קלות בלבד (אופייני קטע אחד במז'ור בסוויטה מינורית ולהפך). הסוויטות נכתבו לכלי סולו, להרכב קאמרי קטן או לתזמורת.

הפוגה לכלים, תזמורת או מקהלה התפתחה מכמה סוגים מוקדמים יותר של יצירות קונטרפונקטיות, כמו הריצ'רקר, הקפריצ'ו, הקנצונה והפנטזיה. מלחינים כדוגמת דיטריך בוקסטהודה (1637–1707) ויוהאן פכלבל (1653–1706), תרמו רבות להתפתחות הפוגה, והיא הגיעה לבשלות ביצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך.

הבארוק נולד באיטליה, שם נוצרו סוגות קוליות חדשות – האופרה, הקנטטה והאורטוריו וכן שתי סוגות אינסטרומנטליות: הסונטה והקונצ'רטו. תריסר הקונצ'רטי גרוסי של ארכאנג'לו קורלי היו מודל לחיקוי בכל אירופה. בעקבותיו אנטוניו ויוואלדי וכן תומסו אלבינוני חיברו מספר מרשים של יצירות קוליות ואינסטרומנטליות. ארבע עונות של ויואלדי הפכה ליצירה הכי מוכרת באירופה. כל אחד מארבעת הקונצ'רטי, שמרכיבים יצירה זו, כתוב בשלושה פרקים במתכונת המקובלת של "מהיר-איטי-מהיר": המבנה התלת פרקי הפך למודל לחיקוי בידי יוהאן סבסטיאן באך.

מלחין איטלקי בולט נוסף הוא אלסנדרו סקרלטי, אשר חיבר 115 אופרות. יצירותיו נפתחות בשלושה פרקים הנקראים סימפוניה, והם מאבות הסימפוניה הקלאסית. בנו דומניקו סקרלטי הביא לרמה חדשה וגבוהה את טכניקת המוזיקה למקלדת. מלחינים נוספים הם מונטוורדי, אלגרי, קריסימי.

ז'אן-בטיסט לולי, שהיה איטלקי, ייסד את האופרה הצרפתית, עם יצירותיו קדמוס וארמיון, פאטון וארמיד. האופרה הצרפתית הגיעה לשיאה עם ז'אן-פיליפ ראמו, עם יצירותיו lndes galantes, Castor et Pollux, Dardanus, Zoroastre. האוברטורות הצרפתיות היו מודל לחיקוי עבור לחיקוי האורטוריות של הנדל. בין מלחיני הבארוק של צרפת, נמנית גם שושלת קופרן, שהתמחו ביצירות למקלדת.

יוהאן סבסטיאן באך נחשב לגדול מלחיני הבארוק. גאונותו נודעה רק לאחר מותו. הקונצ'רטי, הסונטות והקנטטות שלו הביאו לשיאן את יצירות הבארוק מהמאה ה-17. בגלל צניעותו, ושאיפתו הבלעדית להיות האורגניסט וראש המקהלה בכנסייתו שבלייפציג – באך לא יצא מגבולות הארצות דוברות הגרמנית. עם זאת, הסואיטות הצרפתיות והקונצ'רטו האיטלקי של באך הם עדויות לכך, שהוא התעניין בנעשה מחוץ לגרמניה. ההמנונים הלוטראניים שלו מעידים על יכולתו לנצל את הסינקופה הקצבית ועל שליטה בקונטרה-פונקט. על יצירתו של באך נאמר שהיא נטולת רגש^{[דרוש מקור]} – אבל עדויות הפוכות לכך הם הפסיונים שלו וכן המיסה בסי מינור לקול סולו, מקהלה ותזמורת. מלבד העובדה שבאך ייסד שושלת של מלחינים, הוא השפיע רבות על מוצרט, בטהובן ומנדלסון.

פרסל מיקד את כישוריו לעבר המלודיה, ואת יצירתיותו לעבר ההרמוניה והשליטה על הקונטרפונקט. הוא חיבר אודות, מוזיקה לתיאטרון ולכנסייה, פנטזיות וסונטות לכלי מיתר. האופרות שלו המפורסמות ביותר הן דידו ואינאס ומלכת הפיות.

אף על פי שהנדל היה גרמני, הוא נחשב לקוסמופוליט שבין מלחיני הברוק, ולכן הוא דווקא מייצג את סגנון הברוק האנגלי. המוזיקה שלו היא שילוב של סגנון איטלקי, קונטרפונקט גרמני וסגנונן של המקהלות האנגליות. הוא שילב סגנונות אלו באופרות, באורטוריה ובקונצ'רטי שלו. כל אלו מתאפיינים בקומפוזיציה דרמטית. יצירותיו הקוליות – קנטטות סולו, אופרות ואורטוריה – מלאות ברגש. בה במידה, הסואיטות, הקונצ'רטי וסונטות שובות את הלב תודות למלודיות שהן מביעות. הנדל נודע בעיקר בשל האורטוריו משיח.

לשלב שבין הבארוק לתקופה הקלאסית, על מגוון הרעיונות המתחרים שהועלו בו, והניסיונות לאחד השפעות שונות, יותר משם אחד. יש הקוראים לו גאלאנט, רוקוקו או פרה-קלאסי. בתקופה זו המלחינים הבארוקיים במובהק היו עדיין פופולריים – באך, הנדל וטלמן המשיכו להלחין כשהסגנון ההומופני כבר היה בעלייה ברורה. התרבות המוזיקלית עמדה בפני צומת – המלחינים הגדולים של הסגנון הישן נתפסו כמי שהטכניקה שלהם לוטשה עד לשיא, אך הציבור רעב לחידושים. זו הסיבה שקרל פיליפ עמנואל באך הפך לפופולרי כל כך – הוא הבין את צורות ההלחנה השונות, אך גם ידע כיצד לשלב אותם ברוח החדשה. עזיבתו את הסגנון הישן העלתה את קרנו עד כדי כך שהאפיל על אביו, יוהאן סבסטיאן באך, שלתקופה ארוכה נשכח.

בעקבות הלכי רוח אלו, בתקופה הקלאסית השימוש בקונטרפונקט פחת, לטובת שימוש בהומופוניה. למרות זאת, מלחינים שונים גילו מחדש את הקונטרפונקט במשך התקופה הקלאסית, דבר שהתבטא בפוגות. כמו כן השימוש בקישוט פחת.

היצירות בתקופה הקלאסית נטו להיכתב עם מבנה פנימי סדור, שהתבטא במיוחד בסונטה (ששורשיה בתקופת הבארוק). מודולציה – מעבר בין סולמות – הפכה לאלמנט מבני ודרמטי. היצירות נכתבו כמסע מהטוניקה, ובחזרה אליה.

כמו כן, הכתיבה בתקופה הקלאסית שואפת לנקודת שיא וממנה פתרון, בעוד שבאופן הכללי ניתן לומר על יצירות בארוקיות שרמת המתח בהן נשמרת לאורך היצירה.

הבדל נוסף בין יצירות מהתקופה הקלאסית ליצירות בארוקיות הוא במגוון הרגשות המוצג ביצירה. בעוד שיצירות בארוקיות נטו לתאר רגש יחיד, יצירות קלאסיות תארו קשת שלמה של רגשות.

• Christensen, Thomas Street, and Peter Dejans. Towards Tonality Aspects of Baroque Music Theory. Leuven: Leuven University Press, 2007. ISBN 978-90-5867-587-3
• Cyr, Mary. Essays on the Performance of Baroque Music Opera and Chamber Music in France and England. Variorum collected studies series, 899. Aldershot, Hants, England: Ashgate, 2008. ISBN 978-0-7546-5926-6
• Foreman, Edward. A Bel Canto Method, or, How to Sing Italian Baroque Music Correctly Based on the Primary Sources. Twentieth century masterworks on singing, v. 12. Minneapolis, Minn: Pro Musica Press, 2006. ISBN 978-1-887117-18-0
• Hebson, Audrey (2012). "Dance and Its Importance in Bach's Suites for Solo Cello", Musical Offerings: Vol. 1: No. 2, Article 2. Available at http://digitalcommons.cedarville.edu/musicalofferings/vol1/iss2/2.
• Hoffer, Brandi (2012). "Sacred German Music in the Thirty Years' War", Musical Offerings: Vol. 3: No. 1, Article 1. Available at http://digitalcommons.cedarville.edu/musicalofferings/vol3/iss1/1.
• Schubert, Peter, and Christoph Neidhöfer. Baroque Counterpoint. Upper Saddle River, NJ: Pearson Prentice Hall, 2006. ISBN 978-0-13-183442-2
• Schulenberg, David. Music of the Baroque. New York: Oxford UP, 2001. ISBN 978-0-19-512232-9
• Stauffer, George B. The World of Baroque Music New Perspectives. Bloomington: Indiana University Press, 2006. ISBN 978-0-253-34798-5
• Strunk, Oliver. Source Readings in Music History. From Classical Antiquity to the Romantic Era. London: Faber & Faber, 1952.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל מוזיקה קלאסית

• רשימת מלחינים מתקופת הבארוק
• כלי בארוק

מדיה וקבצים בנושא מוזיקת בארוק בוויקישיתוף

• מוזיקת בארוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מוזיקה - המאה ה-17, דף שער בספרייה הלאומית