מוזיקה (מיוונית עתיקה: μουσική) היא אמנות שמיעתית של סידור צלילים בזמן ואחת מאמנויות הבמה החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית.
המוזיקה, סגנונותיה, חשיבותה ואף הגדרת המוזיקה עצמה רגישה למשתנים תרבותיים מורכבים ולהקשרים חברתיים. המוזיקה כוללת יצירות מסוגים שונים, מיצירות מאורגנות בקפידה, דרך אלתור מוזיקלי ועד צורות אלאטוריות (אקראיות לחלוטין). ניתן לחלק את המוזיקה לסוגות ותת-סוגות, אולם הגבולות והיחסים בין הסוגות מטושטשים, פתוחים לפרשנות אישית ואף שנויים במחלוקת.

מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית היא מוזיקה קלאסית שחוברה משלהי המאה ה-19 עד ימינו. המוזיקה הקלאסית במאה ה-20 התאפיינה בפלורליזם. המוזיקולוג ליאונרד מאייר הגדיר את המוזיקה במאה ה-20 כנתונה במצב של סטאזיס – איזון בין כוחות שווים.
המוזיקולוג ליאון בוטשטיין מגדיר את המודרניזם במוזיקה, כמסורת רבת-פנים אך נבדלת ורצופה ביצירות המאה ה-20. המודרניזם הוא תוצר של הצורך שדרבן את מלחיני המאה ה-20 להתאים את אופני הביטוי של יצירתם לאופי הייחודי והרדיקלי של תקופתם. המונח פוסטמודרניזם מתייחס למוזיקה, שנוצרה במהלך הרבע האחרון של המאה ה-20, כתגובה למוזיקה, לאמנות ולרעיונות של המודרניזם.

מוזיקה קלאסית היא ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה דתית, שאופייה נקבע באירופה החל מימי הביניים ועד העת החדשה. המושג, שאינו מוגדר באופן מוחלט, נועד להבדיל סגנונות מסוימים מהמוזיקה הקלה. המוזיקה הקלאסית נחשבת ל"אמנותית" יותר ויש המציבים אותה יחד עם יתר האמנויות לאורך ההיסטוריה המערבית. במובנה הצר ביותר, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית, כלומר במחצית השנייה של המאה ה-18. המונח מוזיקה קלאסית במובנו הרחב מתייחס למסורת המוזיקלית המערבית החל מימי הביניים (מלפני תקופה זו מכונה המוזיקה מוזיקה עתיקה) ועד לימינו.
בשפות אחדות מוזיקה קלאסית מכונה מוזיקה משכילה (בפורטוגזית: musica erudita, ברומנית: muzica cultă).

הַרְמוֹנְיָה (בעברית: תֹּאַם) במוזיקה היא ביטוי אחד של עיקרון תאורטי כללי של התאמה: שילוב של חלקים מגוונים לכדי שלם, כך שגם החלקים וגם השלם מחזקים זה את זה. במוזיקה, התופעה מבטאת שילוב של תווים שונים המנוגנים או המושרים בו זמנית, המפיק תלכיד אקוסטי (צליל) מוזיקלי הנתפס לרוב כנעים. ההשפעה האסתטית של ההרמוניה מהווה אתגר מדעי תאורטי, פילוסופי, אמנותי, פיזיקלי ופסיכויכופיזי בעיקר משום שהוא אפקט גשטלטי בו התוצאה גדולה מסך חלקיה. מבנים הרמוניים כגון אקורדים, מרקמים וטונאליות מזוהים, מוגדרים ומסווגים בפיתוח התיאוריות הללו. המושג הרמוניה כולל ממד "אנכי" (מרחב תדרים) וממד "אופקי" (מרחב זמן). בין גובהם של כל שני צלילים נוצר יחס תדירויות מסוים, שנקרא מרווח הרמוני ולכן קיים קשר בין הרמוניה לבין מושגים מוזיקליים כגון מרווח ומלודיה.

במוזיקה, הרמוניה טונאלית היא הרמוניה בעלת משיכה הרמונית ותחושת יציבות.
ההרמוניה הטונאלית (אשר נבדלת מן ההרמוניה האטונלית) היא בעלת סולם, טוניקה, ודומיננטה, והם אלה שתורמים לתחושת היציבות והמשיכה ההרמונית. בהרמוניה הטונאלית משתמשים לרוב בסולם המז'ורי ובסולם המינורי, שנחשבים לסולמות ה"רגילים". בהרמוניה הטונאלית, ישנם מספר סוגים של אקורדים: אקורד מז'ורי (בעל אופי שמח), אקורד מינורי (בעל אופי עצוב), ספטאקורד (אקורד בעל מתח), אקורד מוקטן ועוד אקורדים, שהם וריאציות של אקורדים אלה, ופותחו עקב צורך גדול יותר במשיכה הרמונית. בדרך כלל האקורד המוגדל לא מופיע בהרמוניה הטונאלית, משום שאין לו כל משיכה טונאלית, כיוון שכאשר עושים לו היפוכי אקורדים (הופכים את סדר צליליו), מרווחיו של האקורד נשארים קבועים.
ברוב היצירות, ההרמוניה היא טונאלית, וכך בכל היצירות מהמאה ה-17 וה-18, אך ישנם מלחינים כמו ליסט (מלחין לפסנתר), למשל, שכתב הרמוניה בלתי טונאלית (אטונאלית). דוגמה להרמוניה טונאלית, היא המוזיקה הקלאסית המוכרת לנו, ודוגמה להרמוניה אטונאלית היא, למשל, מוזיקה מודרנית. מספרן של היצירות בעלות הרמוניה טונאלית גדול יותר, והן נפוצות הרבה יותר, מכיוון שפשוט יותר להלחין הרמוניה טונאלית, והאוזן מורגלת לשמוע יותר את ההרמוניה הטונאלית, ופחות האטונלית. היצירות שנכתבות בהרמוניה הטונאלית הן יצירות מסודרות, בעלות מבנה מסוים ומשקל מסוים. ניתן להגיד שההרמוניה הטונאלית היא "מסודרת", ואילו האטונאלית היא "בלתי-מסודרת". ההרמוניה הטונאלית המסורתית נקראת הרמוניה טונאלית פונקציונלית, והיא נלמדת כיום במגמות המוזיקה ברחבי הארץ.

מקצב הוא מונח מוזיקלי בסיסי שמשמעו יחס בין משכי צלילים. מקצב מאגד בתוכו גם תבניות חוזרות של משכי צלילים. המקצב לא קובע לבדו את משך הצלילים, אלא בהתאם למפעם.
במוזיקה המערבית נהוג לחלק את משכי הצלילים על בסיס המספר שתיים או שלוש. החלוקה לשתיים נפוצה יותר ברוב המכריע של הסגנונות. היא פשוטה יותר, ומופיעה להלן:

שלם (1) – משכו ארבעה רבעים, או שני חצאים, כך שהוא ממלא תיבה נפוצה (של 4/4 – "ארבעה רבעים") שלמה.
חצי (1/2) – חצי משלם, כלומר שני רבעים.
רבע (1/4) – רבע משלם
שמינית (1/8)
חלק שש-עשרה (1/16)
חלק שלושים-ושתיים (1/32)
וכן הלאה.
על מנת לעבור לחלוקה לשלוש ("טריולה"), יש להוסיף את הספרה 3 מעל התווים המחולקים. בדוגמה הבאה, מופיעה חלוקת הרבע לשלושה שלישונים, במקום החלוקה לשתי שמיניות, אשר להן אין צורך בסימון מיוחד:

על מנת לחלק כל אורך נתון לשלוש, יש להשתמש בתיווי, אשר ערכו הרתמי נמוך ממנו בדרגה אחת, ולהוסיף מעליו את הספרה 3. חלוקת השלם לשלוש תראה כמו שלושה חצאים אשר מעליהם הספרה 3.
על ידי שימוש בספרות, ניתן לחלק גם לערכים מורכבים יותר, כמו ל-5, 7 או ל-11. כמו כן, ניתן להוסיף "נקודה" ליד כל תו כדי להאריך אותו בחצי ממשכו. לדוגמה, רבע מנוקד יהיה בעצם באורך רבע ושמינית, כלומר שלוש שמיניות. צליל המנוקד בשתי נקודות, יוסיף 75% לאורכו, וכן הלאה. דרך נוספת ליצור משך לא זוגי היא לחבר את משכם של שני צלילים זהים בגובהם על ידי שרטוט קשת ביניהם. התוצאה היא צליל יחיד שמשכו הוא סכום משך הצלילים המחוברים.
סוגי מקצבים:
מקצב חוזר זו תבנית מקצבית שחוזרת הרבה פעמים.
מקצב קבוע זו תבנית מקצב שחוזרת בלי הפסקה.
מקצב מאפיין זו תבנית מקצב שחוזרת רק פעמים ספורות אז אפשר להשוות בין תיבות.

האם התכוונתם ל...

תו מוזיקלי הוא סימן גרפי מוסכם המסמן צליל. תווים משמשים לרישום מוזיקה ולהפצתה.
בימינו, תווים נכתבים על חַמְשָׁה כעיגולים בגבהים שונים – כל עיגול מציין את גובהו ומשכו של צליל יחיד. מלבד התווים עצמם, המציינים את הצלילים, כתב התווים כולל עוד סימנים רבים המורים על אופן ביצוע המוזיקה במובנים של עוצמת הנגינה, מהירותה, וכלי הנגינה. ניתן לנגן בעזרת התווים במגוון כלים שונים ביניהם: גיטרה, פסנתר ועוד.